טוב אז שלום לכולם,
ראשית אני אפתח בהתנצלות שלא יצא לי לכתוב כל כך הרבה וגם לא לענות לאלה שכתבו לי- סליחה אבל כמו שכתבתי בפעם הקודמת- לא היו לי הרבה ברירות, כי לא היו מקומות לעשות את זה...
בכל אופן כרגע אני נמצא שוב בארגנטינה. לפני שבוע חציתי את הגבול, שהיתה חוייה מורכבת בפני עצמה, אבל, ראשון דבר ראשון (- באנגלית זה נשמע יותר טוב). בעצם כל השהות הפעם בצ'ילה היתה מוקדשת רק להמשך הירידה דרומה דרך כביש- הקרטרה אוסטרל. זה כביש של כמעט 1000 ק"מ לא סלול שבכל האיזור יש נוף כפרי מדהים של הרים ירוקים פסוגות מושלגות מפלים לגונות ואגמים. בעיירה ושמה וויז'ה קטסיג'ו עצרנו לעשות טראק יפיפה- 4 ימים. מלא קרחונים מסביב להר בצורת טירה. משם המשכנו לעוד עיירה ושמה ריו טרנקילו ששם עשינו שייט למערות שיש (יעני כמו זה שבמטבח...)- ממש יפה יש כאלה שאומרים שזה מזכיר להם את ראש הניקרא. אומנם עשינו שייט אבל אין צורך להיסחף. מריו טרנרילו אני ויערה התפלצנו מציפורה והמשכנו לבד להרפתקאה שהתפתחה ליותר מעניינת ממה שתכננו... בעיקרון מריו טרנקילו רוב המטיילים ממשיכים לצ'ילה צ'יקו ומשם חוצים את הגבול לארגנטינה עם אוטובוס בנסיעה של 24 שעות. אני ויערה המשכנו עוד קצת דרומה לכמה עירות נידחות משם לקחנו מעבורת ותכננו לחצות את הגבול במקום דרומי יותר על סוסים וסירה. רק שכשהגענו לגבול הצ'ילאני במטרה לצאת לדרך, גילנו שאין סוסים באותו יום מה שאומר שגם נפספס את הסירה... מפה לשם נאלצנו לעשות את כל הדרך ברגל עם כל החפצים שלנו כולל הכל! 20 קילומטר עד הגבול הארגנטינאי ועוד 10 קילומטר עד למקום שבו נוכל לתפוס אוטובוס לעירה הקרובה. תענוג צרוף. כמובן שאחרי 30 קילומטר פיספסנו גם את האוטובוס ובפוקס תפסנו טרמפ לעיירה הארגנטינאית- אל שלטן. באל-שלטן עושים את טראק הפיץ רוי המפורסם. מייד כשירדנו מהטרמפ השארנו את החפצים בהוסטל הראשון שמצאנו והלכנו לחגוג את סיום החוויה הקשה עם סטייק ארגנטינאי- 600 גרם יין אדום ופנקייקים עם ריבת חלב לקינוח!! תחי ארגנטינה! יום למחרת לקחנו יום מנוחה כי הגב הכתפיים והרגליים היו מפורקות לגמרי, אבל יום אחרי זה כבר יצאנו לטראק של הפיץ רוי שהיה באמת ממש יפה, אבל לצערי המזג אויר לא היה משהו. לא נורא היה יכול להיות גרוע יותר... משם המשכנו בדרכנו דרומה לאיפה שאני נמצא עכשיו- עיר בשם אל-קלאפטה. אתמול הלכנו לראות את הפריטו מורנו הידוע בשם הקרחון המתנפץ. אין לי מילים- פשוט אחד הדברים אם לא הדבר הכי מטורפ שראיתי בחיים!! פשוט קרחון עצום בגודלו- ענקי בטירוף ומתחתיו לגונה, שכל כמה דקות מתנתק חלק מהקרחון ומתנפץ לתוך המים- מחזה עוצר נשימה! מצחיק לראות איך יש שם אווירת מתח לקראת ההתנפצות הבאה כי לפעמים יכול לקחת שעות עד שמתנפץ משהו וזה קורה כל כך מהר שעלולים לפספס אם לא מוכנים לזה.
זה הכל להפעם- בקרוב אני חוצה את הגבול לצ'ילה שוב בשביל לעשות את הטראק האחרון שלי בארגנטינה-צילה שנקרא טורס דל פיינה- טראק מאוד ידוע ומפורסם. משם חזרה לארגנטינה וב-13 למרץ יש לי טיסה מאושוויה- הנקודה הכי דרומית בעולם- הישר לבואנוס איירס!
אתם ממש מוזמנים לכתוב לי- אני מניח שעכשיו כבר יהיה לי קל יותר לענות בחזרה הגעגועים רק הולכים וגדלים- תשמרו על עצמכם- תהיו חזקים- ונתראה בקרוב. או קצת יותר רחוק...
דורון.
ראשית אני אפתח בהתנצלות שלא יצא לי לכתוב כל כך הרבה וגם לא לענות לאלה שכתבו לי- סליחה אבל כמו שכתבתי בפעם הקודמת- לא היו לי הרבה ברירות, כי לא היו מקומות לעשות את זה...
בכל אופן כרגע אני נמצא שוב בארגנטינה. לפני שבוע חציתי את הגבול, שהיתה חוייה מורכבת בפני עצמה, אבל, ראשון דבר ראשון (- באנגלית זה נשמע יותר טוב). בעצם כל השהות הפעם בצ'ילה היתה מוקדשת רק להמשך הירידה דרומה דרך כביש- הקרטרה אוסטרל. זה כביש של כמעט 1000 ק"מ לא סלול שבכל האיזור יש נוף כפרי מדהים של הרים ירוקים פסוגות מושלגות מפלים לגונות ואגמים. בעיירה ושמה וויז'ה קטסיג'ו עצרנו לעשות טראק יפיפה- 4 ימים. מלא קרחונים מסביב להר בצורת טירה. משם המשכנו לעוד עיירה ושמה ריו טרנקילו ששם עשינו שייט למערות שיש (יעני כמו זה שבמטבח...)- ממש יפה יש כאלה שאומרים שזה מזכיר להם את ראש הניקרא. אומנם עשינו שייט אבל אין צורך להיסחף. מריו טרנרילו אני ויערה התפלצנו מציפורה והמשכנו לבד להרפתקאה שהתפתחה ליותר מעניינת ממה שתכננו... בעיקרון מריו טרנקילו רוב המטיילים ממשיכים לצ'ילה צ'יקו ומשם חוצים את הגבול לארגנטינה עם אוטובוס בנסיעה של 24 שעות. אני ויערה המשכנו עוד קצת דרומה לכמה עירות נידחות משם לקחנו מעבורת ותכננו לחצות את הגבול במקום דרומי יותר על סוסים וסירה. רק שכשהגענו לגבול הצ'ילאני במטרה לצאת לדרך, גילנו שאין סוסים באותו יום מה שאומר שגם נפספס את הסירה... מפה לשם נאלצנו לעשות את כל הדרך ברגל עם כל החפצים שלנו כולל הכל! 20 קילומטר עד הגבול הארגנטינאי ועוד 10 קילומטר עד למקום שבו נוכל לתפוס אוטובוס לעירה הקרובה. תענוג צרוף. כמובן שאחרי 30 קילומטר פיספסנו גם את האוטובוס ובפוקס תפסנו טרמפ לעיירה הארגנטינאית- אל שלטן. באל-שלטן עושים את טראק הפיץ רוי המפורסם. מייד כשירדנו מהטרמפ השארנו את החפצים בהוסטל הראשון שמצאנו והלכנו לחגוג את סיום החוויה הקשה עם סטייק ארגנטינאי- 600 גרם יין אדום ופנקייקים עם ריבת חלב לקינוח!! תחי ארגנטינה! יום למחרת לקחנו יום מנוחה כי הגב הכתפיים והרגליים היו מפורקות לגמרי, אבל יום אחרי זה כבר יצאנו לטראק של הפיץ רוי שהיה באמת ממש יפה, אבל לצערי המזג אויר לא היה משהו. לא נורא היה יכול להיות גרוע יותר... משם המשכנו בדרכנו דרומה לאיפה שאני נמצא עכשיו- עיר בשם אל-קלאפטה. אתמול הלכנו לראות את הפריטו מורנו הידוע בשם הקרחון המתנפץ. אין לי מילים- פשוט אחד הדברים אם לא הדבר הכי מטורפ שראיתי בחיים!! פשוט קרחון עצום בגודלו- ענקי בטירוף ומתחתיו לגונה, שכל כמה דקות מתנתק חלק מהקרחון ומתנפץ לתוך המים- מחזה עוצר נשימה! מצחיק לראות איך יש שם אווירת מתח לקראת ההתנפצות הבאה כי לפעמים יכול לקחת שעות עד שמתנפץ משהו וזה קורה כל כך מהר שעלולים לפספס אם לא מוכנים לזה.
זה הכל להפעם- בקרוב אני חוצה את הגבול לצ'ילה שוב בשביל לעשות את הטראק האחרון שלי בארגנטינה-צילה שנקרא טורס דל פיינה- טראק מאוד ידוע ומפורסם. משם חזרה לארגנטינה וב-13 למרץ יש לי טיסה מאושוויה- הנקודה הכי דרומית בעולם- הישר לבואנוס איירס!
אתם ממש מוזמנים לכתוב לי- אני מניח שעכשיו כבר יהיה לי קל יותר לענות בחזרה הגעגועים רק הולכים וגדלים- תשמרו על עצמכם- תהיו חזקים- ונתראה בקרוב. או קצת יותר רחוק...
דורון.
